איך הכל התחיל?
אחד מהדברים היותר הנחמדים שקורים בטבע, כמו למשל במפגשי קורס ליקוט, זה השיתוף במטעמים.
מישהי מביאה עוגה, מישהו מביא לימון או זיתים כבושים וכמעט תמיד יש גם קופסה של פרוסות פרי מיובשות,
שנטרפות על ידי כל הנוכחים תוך כדי ההליכה.
בפעם הראשונה שראיתי קופסה כזאת, גדולה יחסית,
היא הייתה מלאה בפרוסות תפוחים ותפוזים מיובשות,
פערתי עיניים ואמרתי "סחטין על ההשקעה."
"שטויות," הוא אמר, "בסך הכל כמה שעות במייבש מזון.
"אהה יש לך מסעדה?" שאלתי בתמימות, הוא גיחך
"לא, מה פתאום, אני רואה חשבון" הוא אמר, "זה אצלי בבית על השיש.."
עם שמש כמו שלנו, חשבתי, בשביל מה צריך מייבש מזון?
קניתי מייבש מזון
עברו שנים עד שהבנתי שאולי מייבש מזון אינו מכשיר חובה במטבח אבל ללא ספק הוא יאפשר לי לחסוך זמן יקר בייבוש
וכך, יום אחד, אחרי סקר קצר ובהחלטה של רגע נסעתי לחנות היבואן- "אופק חדש" ורכשתי לעצמי "הייטק" בקופסא.
בטח אתם חושבים שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון -נכון?
בפועל, לא הפעלתי אותו אפילו פעם אחת במשך יותר משנה.
ולא כי הוא איזה מכשיר מסובך, נהפוך הוא, כפתור דיגיטלי לבחירת טמפרטורה, עוד כפתור לבחירת זמן, הפעל ועצור.
ולמרות כך- לא הפעלתי.
אחרי זמן מה וכמה הערות קנטרניות מבני הבית על ה"פיל הלבן" שרובץ לנו על השיש,
הגליתי אותו ל"פרובינציה", כלומר לשיש במרפסת הכביסה,
ושם הוא המשיך להעלות אבק ושימש כמדף לצנצנות עם חומרים מלוקטים.
הסיפור הזה היה יכול להישאר עם סוף עצוב
אלמלא עשיתי פאדיחה כשייבשתי עודפי פטריות (פקועות נהדרות) בתנור (אוי לבושה)
וככל הנראה לא מספיק זמן.
כך ששלושה ימים לאחר מכן זרקתי צנצנת גדולה למדי של פטריות בר מיובשות ומעופשות.
ובאותו רגע של כאב לב על הבזבוז הנוראי החלטתי – עד כאן.
משחקים עם אוכל:
בפעם הראשונה שהפעלתי את מייבש המזון אלו היו פרוסות עבות (מדי) של אשכוליות אדומות
וגיליתי שזה לוקח נצח, יותר משלושים שעות, ושכל דבר יכול להשפיע על התוצאה הסופית,
עובי החיתוך ואפילו תמהיל המיובשים באותה הפעלה (היה שם גם מגש אחד של פלפלים חריפים)
ואיכשהו בסוף יצא משם מעדן מריר מתוק יבש וגם לח (אלוהים והוא יודעים איך זה יכול להיות)
שגרם ליללות אושר רמות אצל כל הטועמים.
משם והלאה כל יום שהמייבש פועל זאת הרפתקה חדשה.
הנה כאן בתמונות כמה דוגמאות:
תמשיכו לשחק עם אוכל חברים ושיהיה לנו בתאבון.
