גביעונית חיוורת או שנטרל

 יער אלונים

לפעמים אתה מסתובב שלוש שעות בחורשת אלונים מצויים

וכל השלל במושגי פטריות מסתכם בגביעונית אחת מיובשת ורזה.

אז נכון, (כמו שאשה חכמה אמרה לי פעם) "טובה גביעונית אחת ביד משמונה אורניות בסיר."

ועוד נכון, שגביעונית היא לגמרי הגביע הקדוש

ויש לקטי על שעיניהם המשתוקקות טרם שזפו כלל את מכמני גופה הכתמתם בריח לדר משמש.

ובכל זאת השתוקקת ללקט אותן היום, נסעת, השקעת וזאת ארוחת גורמה שלא תקרה הפעם הזאת..

אבל אז, רגע לפני שמתכרכמות פניך, אתה נזכר שהיית שלוש שעות ביער אלונים קסום,

נשמת אוויר מתוק ציפורים צייצו מכל עבר,

קרני השמש ליטפו את פניך והרגשת כל כך חי וחופשי, שזה, פשוט אושר גדול שממלא את כולך.

ואולי גם היית צריך את התזכורת הזאת,

שאפילו כשאתה כבר לקט מנוסה ומכיר את שבילי היער וסודותיו

אין זה מבטיח שתחזור בכל פעם עם סל מלא.

ובפעם הבאה שתצא לאחו או ליער ופטריות יזנקו לסלך מכל עבר,

אתה תזכור גם את הימים השחונים, ובכל מקרה תגיד תודה ליער,

על השפע שהוא מעניק והשיעור לחיים.

איפה מוצאים שנטרל?

לפני שנה באיזו שבת כמהתי לגביעוניות (שנטרל) ונסעתי עם המשפחה ליער אלונים.

להתכופף ולזחול על שכבת העלים הרטובים זאת כבר חוויה בפני עצמה.

בוץ? עזבו אתכם משטויות, שום דבר לא יעמוד בין האיש והגביעוניות שלו.

אז זחלתי פה ושם, וכל הזמן הריח העשיר, המבטיח, שהנה.. תכף..

הן ירימו ראש צהבהב-כתמתם, והשמחה השקטה תתפרץ בגוף כמו אשד של סוכריות קופצות.

אבל סוכריות לחוד ומציאות מאידך, ואחרי שלוש שעות של בצבוצי שווא השלמתי שהיום זה כבר לא יקרה.

(אתם מחכים לסוף טוב שיקרה בדרך לאוטו?)

ובדרך לאוטו עשיתי עוד כמה סיבובים כדי לתת להן עוד הזדמנות להופיע ולהציל את היום,

ועוד אחד ממש אחרון – כן?

אבל שום דבר לא עזר.

אז נסענו, ובדרך חשבתי שאם כבר, כדאי לעצור במקום של הסלק

ושם חוץ מהמון עלי סלק אספתי גם צרור נאה של אספרגים,

מעט עלי חרצית וכמה עלי לחך אזמלני שבתקופה הזאת הם מתקתקים ונהדרים.

הייתה בערב ארוחה נהדרת, אבל הכמיהה הזאת בבטן לא עברה ואפילו רטנה מעט כאילו לעצמה, ואי אפשר היה להתעלם.

אז אתמול, אחרי סדנה בכרמל עם קבוצה נהדרת,

היינו עייפים אך מרוצים, ואיכשהו במקום להיות בדרך הביתה עם האוטו העמוס, נסענו ליער אלונים.

עצי אלון מצויים בכלל הם עצים מדהימים, יש קסם ביער, ולפעמים נדמה שזחלת דרך שער והגעת לעולם של אגדות.

יכולתי ללכת שם לאיבוד במשך שעות, אבל לא היה לנו כמעט זמן, כך שהתמקדנו בחפירות החזירים, פה ושם…

הפינה לגרגרנים:

בדרך כלל ההתענגות על הגביעונית היא בקטנה, אך יש פעמים כמו הפעם הזאת שהמאמצים שלך נושאים פרי או, ליתר דיוק, סל של פירות.

ואז מעבר לצלייה והתבשילים נכין גם חמאה מקורמלת עשירה מכל הרסיסים והפירורים,

נייבש (במייבש מזון-בחום של 55 מעלות למשך 13 שעות) ואולי אפילו נטחן כמה מהן לתבלין מגרה.

אז מי שבעניין (מי לא?), תזכרו שהן חברות טובות של אלונים מצויים, ואם יש במקרה גשם, אז הרבה יותר קל למצוא אותן,

מבריקות כמו גושי זהב על רקע העלים היבשים.

מה שיש בצנצנת הזאת היא אבקת קסמים של פיות, כי מי חוץ מהן ישתגע לייבש שנטרלי יער ולטחון לאבקה?

הריח מעט מתקתק, והטעם בעיקר אומאמי מטריף חושים מהסוג שתמיד רוצים בפה המשתוקק. ואפילו קמצוץ ממנו יהפוך כל מנה למושלמת.

עכשיו כשאני עוצם עיניים אני רואה אותה.

ככה זה אחרי שעתיים של משחק מחבואים מרגש ביער אלונים.

והיא, הגביעונית הנאכלת, הוד מעלתה השנטרלית, "הגביע הקדוש", או כך לפחות אומרים.

מה שבטוח, זאת פטריה שמגדירה מחדש את הכללים…

אם אתה צליין לכבודה, כדאי שתרד על ברכיך – אחרת אין לך שום סיכוי.

והיי, הנה עוד אחת מרימה ראש לבנבן ומציצה מתחת לעלים,

ואתה בחרדת קודש מסלק עלים וחופר בעדינות מסביבה, מוציא אותה בזהירות רבה מהאדמה ובוחן אותה מכל הכיוונים.

נהדרת. פשוט נהדרת. מקומרת עם רישום של קווים עדינים,

והריח…אוך הריח שלה – מתקתק, עמוק ומעודן, ויש כאן איזו הבטחה רצינית לגרגרנים.

ועכשיו איתן במחבת… אתה רוצה את זה הכי פשוט שאפשר, קורט מלח, פלפל, גוש חמאה טובה, ודי.