רק פעם אחת בחיים הצלחתי לצלם תמונה סבירה של מרק פטריות בר שהייתי ממש צריך בשביל הספר שלי.
מאז, למרות לא מעט ניסיונות זה לא הצליח,
לא משנה מה היה הנוף, או האור, זווית הצילום, צורת הקערה או אפילו הפטריות המסקרנות.
גם היום, שום דבר בתמונה (שאני מתלבט בכלל אם לשים אותה כאן)
לא מצליח להעביר את העובדה שיש על השולחן מנה טעימה בטירוף להתכבד בה –
כפי שיעידו כל אותן אנחות התענוג הנשמעות מפי הסובבים.
אם כך, נראה לי שתצטרכו להסתפק במילים...
מתוך השלל בסל בחרתי רק את הפקועות הצעירות, הוורדרדות ש"ניצודו" מוקדם בבוקר על הגלבוע.
פרסתי אותן גס וצליתי היטב במחבת לוהטת,
את הנוזלים שהן הפרישו שמרתי בצד.
הוספתי למחבת גוש חמאה וקורט אגוז מוסקט מלח וגם מעט שמנת להקצפה.
לסיר לקחתי את כל שאר הפקועות, חתכתי אותן לקוביות,
הוספתי בנדיבות מלח אטלנטי ואת הנוזל ששמרתי מקודם ובישלתי על אש גבוהה עד הרתחה.
טחנתי עם מטחנת מוט עד למרקם קטיפתי והוספתי את הפטריות הצלויות.
כמעט כיביתי את האש כשהמבט שלי נתקל בצנצנת עם שרפיות בשריות מיובשות שקיבלתי מעמוס קדרון לפני חצי שנה.
"למה לא?" חשבתי, ושפכתי את כולן לסיר.
עוד בישול קצרצר, כיבוי אש, תוספת של חמאה ועוד שמנת,
ומה אני אגיד לכם, זאת חגיגת טעמים עמוקים עם ניחוח פראי של יער… פשוט יללות של אושר.
