מעטים בכלל מכירים את שמו של הדקל אבל אין אחד שלא יגיד "אהה זה.. "
כשתראו לו תמונה של 'הדוגמן'
וכשזה קורה ראשית כדאי לקבל נ.צ מדויק.
ובעיקר לברר בזריזות מהו גובהו? כי אם הוא מספיק נמוך לקטיף, ללא ספק זכיתם באוצר.
כשהעץ גבוה המטמון הרחק למעלה
ורק קריאות העונג של הבולבולים והדררות,
שלא לדבר על הלכלוך על המדרכה, יעידו על האובדן.
אתמול תוך כדי נסיעה נתקלתי באחד נמוך ושופע והיום הזדרזתי לכבד אותו בביקור.
פירותיו הקטנים, דביקים וכמעט נטולי בשר אך טעמם המתוק,
המזכיר מעט את פרי התמר, וכמות הפירות בהחלט יודעים לפצות את הגרגרן המקומי.
אפשר ורצוי לנשנש אבל זה הרבה עבודה ואם כבר עובדים
אני מעדיף להכין מהפירות סירופ שטעמו מזכיר סילאן אך עדין ומיוחד.
בשנה שעברה הכנתי ממנו ליקר שאני קורא לו 'ליקר לעצלנים'
כי בסך הכל מילאתי בקבוק בפירות הקטנים, שפכתי לתוכו וודקה עד למעלה
ושכחתי אותו במקרר לשלושה חודשים.
היום מילאתי שלושה בקבוקים וזה אולי מסביר יותר טוב עד כמה טעמו נפלא.
את הסירופ אני מכין לפי מתכון מסורתי שלמדתי מקרולין נייטהאמר הכותבת בלוג מופלא ומומלץ
על ליקוט ובישול של מינים מקומיים באריזונה.
מתכון להכנת סירופ דקל וושינגטוניה:
שוטפים היטב 4 כוסות פירות דקל וושינגטוניה.
מניחים בסיר עם 8 כוסות מים שיכסו את הפירות.
מבשלים כמעט לכדי רתיחה ושרואים את הבועות הקטנות,
מורידים את הלהבה למינימום וממשיכים לבשל למשך 30 דקות.
(יש להוסיף עוד מים במידת הצורך כדי לוודא שהפירות מכוסים במהלך הבישול. )
לאחר 30 דקות להוריד מהאש,
להניח לזה להצטנן ולהכניס למקרר למשך 48 שעות.
תהליך זה מפיק את הסוכרים המורכבים.
לאחר מכן יש לבשל את התערובת ל-20 דקות נוספות.
טעמו את הנוזל. הוא אמור להיות עשיר, בטעם כמעט מעושן.
בעזרת מסננת, מפרידים את הנוזל המתוק מהפירות המבושלים, ושומרים את הפירות בצד.
על אש קטנה המשיכו לבשל את הנוזל המסונן עד שתגיעו למרקם הסירופי הרצוי.
(בשביל מי שהכין דבש חרובים המתכון הזה הוא שיא הפשטות והיתרון ריח נהדר ומעורר תאבון.)
במידת הצורך המשיכו לבשל ולבדוק כל כמה דקות עד להגעה למידת הצמיגות הרצויה.
את שאריות הפרי ניתן לייבש בשמש,
על מגש מכוסה ברשת, או במייבש מזון/בתנור על חום נמוך של כ-80 מעלות טורבו.
לטחון לאבקה עם ניחוח מתקתק שיכול להתווסף למאפים, פנקייקים או אף לדייסות.
במסורות אינדיאניות היו טוחנים גם את הזרעים לכדי קמח ומשתמשים בו
