לוף ירוק חמצמץ

צמחים רעילים שניתן לעבד אותם למאכל תמיד יקסימו אותי

ולא רק אותי כי לוף הינו מנה מסורתית ומכובדת במטבח הערבי והכורדי.

האם היה זה המראה הבשרני של הצמח ששבה את דמיונו של המלקט הראשון?

או שפשוט היה כמוני, סקרן?

מי יודע?

בכל מקרה אני ממליץ להתנסות בבישול לוף לפחות פעם אחת

כי הטעם שונה מעלים אחרים, מיוחד ושווה את העבודה.

במשפחת הלופיים יש כמה וכמה מינים הניתנים לאכילה לאחר בישול

ומתוכם הייתי מתחיל עם לופית מצויה (המוכרת יותר בשמה העממי מטה אהרון )

או לוף ירוק שכאן בתמונה למעלה,

שריכוז החומרים הרעילים בהם (אוראין וסידן האוקסלט) יחסית נמוך.

איפה מוצאים לוף?

אז קודם כל המשפחה בגדול מעדיפה צל ולחות.

במטעים, בשטחים פתוחים, בעיקר מסולעים

ריכוזים גדולים יהיו במקומות פחות מוארים ויותר לחים.

עכשיו, בחורף זה שיא העונה.

כשאנחנו מלקטים לוף ירוק אנחנו קוטפים רק את העלה (ללא הגבעול)

ותמיד משאירים לצמח כמה עלים להמשכיותו.

כמו מרבית העלים הירוקים בבישול הם מתמעטים.

כך שכדאי לקטוף כמות נניח שקית בד ממוצעת בשביל המידה.

כעת נקפל את העלה ונגזור ממנו את העורק הראשי

שבו ריכוז הרעלים גבוה. ונקצוץ את העלים דק דק.

מכאן והלאה הבישול נעשה בשני אופנים:

בישול בדרך המסורתית

מבשלים את העלים הקצוצים במים למשך כשעתיים וחצי עד שלוש, אשר במהלכן שופכים את המים פעם או פעמיים ומרתיחים מחדש. החום הורס את הרעלנים והתוצאה המתקבלת היא מעין משחה ירוקה שלרוב אוכלים על אורז וזה טעים!

בישול בשיטה המודרנית

האהובה עלי יותר, משדכים בין עלי הלוף לכמות זהה של גבעולי חמציצים קצוצים

(כן, כן, אותם אלו שנשנשתם כשהייתם ילדים) או חומעה.

שהחומצה האוכסאלית בהם,

מנטרלת את סידן האוקסלט שיש בלוף

ובכך מקצרת את זמן הבישול לפחות משעה,

שלא לדבר שהטעם החמצמץ הוא לא פחות מעילוי.

מתכון להכנת לוף:

מלקטים שקית בד גדושה של חמציצים ועוד אחת של עלי לוף ירוק.

שוטפים לחוד.

מסירים וזורקים את העורק הראשי בעלה הלוף.

קוצצים אותם בנפרד דק דק ומניחים בקערות נפרדות.