לפצח צנוברים

לפתוח בכוח את קשוות האצטרובל, הידיים מתמלאות בשרף אורנים דביק

אבל למי זה אכפת? -לא לי.

אחד אחד הם יגלשו החוצה ויצטרפו לערמה שכבר דיי מכובדת.

שנים שלא עשיתי את זה כך אבל הגוף זוכר

וכבר העיניים למודות הניסיון מחפשות אבן נכונה,

שתהיה עם נוכחות ביד וישרה מצד אחד, הנה כזאת בדיוק.

עכשיו בעדינות של מנתח, מכה חזקה מדי תרסק את הצנובר לפירורים

וחלשה לא תעשה את העבודה.

אני מביט והם כבר מציצים אלי מבין שברי הקליפות,

עטופים בעטיפתם הזהובה.

אני אוסף את הקלופים, שלמים וגם חצאים, ממכות פחות זהירות.

ומכניס אותם ביחד לפה המשתוקק. הריח והעונג המתפלש הזה על הלשון- פשוט טעם גן עדן.

אין קנוי שישווה לו שיהיה מסין, מתורכיה או מלבנון.

אני אוסף את הפרורים מהמדרכה באצבע ומכניס לפה, היגיינה?

תעזבו אתכם משטויות, שום פירור מהמעדן הזה לא יחמוק ממני.