אחרי הניקיון אבי היה מכין חביתה משפחתית עם ריח יער נהדר, אבל את המרקם החלזוני חלקלק של הפטריות לא אהבתי. תמיד הייתי טועם, מעווה את פניי ומותיר לו את השלל.
עם השנים וההכרות של פטריות בר משובחות נדחקה האורנייה הצידה עד שנותר ממנה רק זיכרון ילדות. בשיטוטי היערות שלי אחר פטריות מאכל הייתי רואה אותן מציצות מבין מחטי האורנים וממשיך ללכת.
אולי הייתי נשאר בבורותי אם לא הייתי פוגש את גל, ובעיקר את מרק הפטריות האלוהי שלה.
היא הייתה פורסת את האורניות, זורה עליהן מלח בנדיבות ומבשלת אותן על אש קטנה עד שחצי מהסיר היה מתמלא בנוזלים. מוסיפה, כוס או שתיים של מים, מרתיחה וטוחנת לציר יער מופלא שאליו היו צונחות נתחי פטריות מובחרות כמו פקועות ונטופות. מה אני אגיד לכם? מלח, פלפל ואולי קצת מוסקט, והפלא מוכן.
בחורף שעבר נתקלתי באורניה ששמעתי עליה סיפורים רבים, אבל עד לאותו הרגע לא זכיתי לראותה. מלמעלה היא יותר בהירה ומלמטה הספוג יותר בשרני ועם נקודות אדומות. אפשר לראות בתמונה. סימן ההיכר הטוב יותר הוא הטבעת הלבנה מסביב ושמה בליני – האורנייה המלכותית.
איפה מוצאים אורניות?
זאת אולי השאלה השכיחה ביותר. איפה יש אורניות בכרמל? בירושלים?
בגליל?
בטבע כמובן.
אם האורנים על ההר צעירים, אתם כבר בחצי הדרך למרק.
וזאת כמעט תמיד השלוחה הצפונית של ההר שממלאת לכם את הסל.
