מאותם מרכיבים פשוטים שזרקת לסיר יוצא משהו שלא רק טעים בטירוף,
אלא גם נושא את החתימה האישית שלך באיזו פינה קטנה של גן עדן.
וכך בדיוק קרה לנו בסדנת הליקוט שערכנו בשבת האחרונה באזור בנימינה.
תכננו להכין ריבה מתותי העץ הסגלגלים שליקטנו.
במתכון פשוט למדי:
3 כוסות תותים, כוס סוכר, גרידת לימון ומיץ מלימון אחד.
להרתיח, להעביר ללהבה נמוכה ולערבב
אם היינו בבית, עם כיריים רגילות, כנראה שזה היה נגמר בעוד ריבה טעימה.
רק שכירת גז בשטח היא לא בדיוק יצור צפוי. אם לומר את האמת, היא יותר "חיה רעה".
הסירופ התאדה במהירות, ורק התותים הקרושים והמבעבעים נותרו בסיר.
כדי שלא יישרפו היה הכרח להוסיף מיד קצת נוזלים,
אבל הג'ריקן היה רחוק, ולעזוב את הסיר אפילו לרגע לא בא בחשבון.
ואז המבט שלנו נתקל בקומקום תה הבוקר המתובל שלי.
שכידוע, תמיד נשארות בו עוד כמה טיפות.
מה שקרה אחר כך הפך לתאונה קולינרית מושלמת.
למראה, כפי שאתם יכולים לראות בתמונה, כנראה שלא היינו זוכים עם הריבה בתחרות צילום.
אבל בפה שלי התרחש קסם שקשה להסביר במילים.
אולי אנחות או יללות עונג היו מעבירות את זה טוב יותר.
ובכל זאת אנסה:
תותים קרנצ'יים ונימוחים בו זמנית, מזוגגים ומתובלים, מתוקים אבל גם חמצמצים.
ביס שמרגיש פראי ומדויק באותה נשימה. שלמות.
ועכשיו נשארה רק שאלה אחת:
האם לפרסם כאן גם את מתכון התה הסודי שלי,
זה שרק משתתפי הקורסים שלנו מכירים, או להשאיר אותו למי שמגיע לשטח?
מה אתם אומרים?
