אנשים שמכירים אותי יודעים שאני כמעט ולא שותה משקאות חריפים,
פה ושם איזו לגימונת בעיקר עם חברים או בקורסים.
מה שכמובן מביא את השאלה המתבקשת למה אני מכין כל כך הרבה ליקרים?
אז חשבתי על זה קצת ולדעתי זאת המיומנות שמקסימה אותי.
ואחר כך, כשהליקר כבר מוכן, לחלוק אותו עם אנשים סקרנים כמוני
זה עוד סוג של חיבור למסע המופלא הזה שאנחנו עורכים עם עצמנו בטבע ובמטבח.
הנה שניים שרק החלו את דרכם להתהוות:
פיטנגו שכבר תוסס כשבוע ותות עץ שחור שרק צונצן.
השנה אנסה גם למצות את התותים באלכוהול, ככל הנראה וודקה,
במקום להשרות בסוכר כי הטעם של התות ככה הרבה יותר ניכר.
אז הנה- מזכיר לכם את המתכונים:
מתכון להכנת ליקר בהשריה בסוכר:
לעקר צנצנת, לשים שכבת סוכר ראשונה ועליה פירות דחוסים
וככה בשכבות ולסגור עם סוכר.
לכסות את הצנצנת עם בד כלשהו או מפית וגומיה.
לערבב כל יומיים שלושה כי הסוכר מתגבש
ואז אחרי שלושה שבועות או חודש
מתקבל סירופ פרי שנפחו כמחצית מהכמות המקורית.
אפשר אז לסנן רק את הנוזל ולהוסיף מידה זהה של אלכוהול,
או מה שאני מעדיף, להוסיף אלכוהול באותו נפח שיש או אפילו יותר
(ואז צריך כלי גדול יותר)לסגור את הצנצנת עם מכסה (ששמרנו)
ולשכוח אותה במקרר לפחות חודשים, עדיף שלושה או יותר אם אתם מסוגלים.
ככל שעובר יותר זמן המשקה יותר חלק וטעים.
יצא לי כבר לשכוח באמת איזה בקבוק או שניים ואחרי חצי שנה הם היו שיר.
מתכון להכנת ליקר במיצוי אלכוהולי:
מעקרים צנצנת, ממלאים מחציתה ב ושופכים פנימה וודקה עד הסוף.
סוגרים ומחכים חצי שנה. כן, אני יודע, זה נורא לדחות כך סיפוקים.
היתרון שהמשקה לא מתוק, הטעם של הפרי מאד מודגש
ואז אפשר להוסיף מעט סירופ סוכר
(אפשר גם מהסירופ של התות שיצרנו במתכון הקודם) ואז הבלנד הוא אגדה.
מאחל לכם את כל ההרפתקאות האלו ועוד יותר
ומרים כוסית וירטואלית (עדיין בוקר) לחייכם.
