מכל הקוצים שצמחו בשולי השדות, סבתא שלי בבירור העדיפה את הגרנינה,
בעברית –חוח עקוד.
בתור ילד הייתי תולה בה עיניים מעריצות,
כשהיא הייתה לופתת את הגבעול המאיים והכל כך קוצני,
חותכת ומקלפת אותו לאורכו בכמה תנועות מדויקות.
לרוב הייתי מקבל את ליבת הגבעול הראשונה כולה לעצמי
והייתי מתענג על טוב טעמה המתקתק ובשרה העסיסי,
עד שהיינו מוצאים גרנינה נוספת.
באותם שנים זאת הייתה אחת מהאטרקציות
שליוו אותי בכל פעם שהייתי מגיע למושב לחופשת הפסח.
עברו המון שנים מאז אך אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שקילפתי את הקוץ לגמרי לבדי.
לפעמים, כשהיינו מוצאים כמות גדולה יחסית של צמחים,
היינו אוספים כמה עשרות גבעולים מקולפים הביתה.
היא הייתה חותכת אותם לפיסות קטנות ומבשלת עם קציצות ברוטב עגבניות.
רק לכתוב על זה עושה לי גררר בבטן.
לפני זמן מה יצא לי לשבת במסעדת שראביכ בראמה
וכמו תמיד שאני מגיע, יקוב מזדרז להביא לי את מנת היום
והפעם הזאת עיניו מתנוצצות.
"היום יש לנו מעדן משהו משהו- סונירי. "
"סונירי?" שאלתי בתמהון, "מה זה סונירי?" הוא משך בכתפיו,
לא תמיד הוא זוכר את השם בעברית ואני לא מכיר את כל השמות בערבית.
"טעים מאד" הוא אמר.
בביס הראשון ירדו לי דמעות ונזכרתי בסבתא.
אז אם אתם פוגשים את הקוץ הזה בשדה ועכשיו בפסח,
זה בדיוק הזמן, תזכרו שהוא מלך הקוצים המלוקטים.
אפשר לקרוא לו גרנינה, סינריה, סונירי או חוח עקוד.
מה שבטוח, בשפת האוכל – הוא נקרא מעדן.
רק בזהירות חברים עם הקוצים
ולא! לקטוף הרבה למרות שזה טעים.
שיהיה בתאבון.
