בדרך כלל כשאנחנו שומעים על סמבוק שחור מדובר ברכיב בסירופ להקלה על שיעול או בתרופה כלשהי ואכן אין ספק כי מדובר בצמח מרפא ידוע אשר עושים בו שימוש כבר שנים רבות.

קל לזהות את העץ כי בהיקף העלה אין כלורופיל ושמסתכלים מול השמש יש לו מעין מסגרת שקופה ומבריקה.

מי שכמוני, יש לו סיפור אהבה עם חצילים, בעיקר כשהם קטנים, עומד לעוף על המנה הזאת.

היא אולי הצמח ה 'פושטי' ביותר. כולנו מכירים אותו מצידי הדרכים ומכל צומת. בגינון הציבורי הוא נחשב מטרד רציני וכל בעל גינה תולש שערות רק מהמחשבה שהנה שוב הם באו לבקר. לך תסביר שהצמח הזה פלש אלינו כבר במאה שעברה ותכלס, מכל הבחינות, הוא כבר ניצח במלחמה. טיפת מים אחת והוא יגיח אפילו מתוך המדרכה.

בתחילת ימיי כלקט התבלבלתי לא פעם בין המרקולית הרעילה לצמח כף אווז האשפות

'מים שקטים חודרים עמוק' הוא ללא ספק פתגם המתאים לצמח המליסה.

את הצמח התרבותי, המלווה אותנו כבר אלפי שנים כצמח תבלין, תה ומרפא כנראה לא צריך להציג אבל דווקא נענע משובלת, השכיחה יחסית בגדות נחלים, מעיינות ומקווי מים, פחות מוכרת לנו וכבר נשאלתי בשטח אם זאת באמת נענע אמיתית

קודם כל תטעמו את החרוב, הוא צריך להיות מוכן – מתוק, אבל מזכיר איזה שילוב בין חרוב לחיטה ירוקה, ואין כמוהם להכנת מיץ מרענן ומחייה.

פירות שקמים (ג'ומסים) הם פשוט יפהפיים, ממש כמו תאנים כתומות – אפשר לאכול ככה, או לבשל כיד הדמיון הטובה.

מי שמכיר אותי יודע שאני 'חולה' על פירות בר, אבל לא הרבה יודעים שסברס, בעיקר על גבול הקפוא, יכול להיות סוג של שיר, עבורי.