אומרים שמי שרוצה לצפות בפיות מרקדות יגיע לעץ עוזרר אדום, בשעות הבוקר המוקדמות ויחכה בסבלנות

קודם כל תטעמו את החרוב, הוא צריך להיות מוכן – מתוק, אבל מזכיר איזה שילוב בין חרוב לחיטה ירוקה, ואין כמוהם להכנת מיץ מרענן ומחייה.

פירות שקמים (ג'ומסים) הם פשוט יפהפיים, ממש כמו תאנים כתומות – אפשר לאכול ככה, או לבשל כיד הדמיון הטובה.

שפע של עסיס מתוק חמצמץ.

זה לא רק מגוון הטעמים המופלא והכל כך טעים! זה אשכרה לחזור לזמן שטיפסנו על עצים וחזרנו הביתה עם ידיים ופנים מוכתמות, כמו שחזרתי היום.

בעולם העתיק זרע החרוב היה מידת המשקל המקובלת (כחמישית גרם) לאמוד יהלומים ואבני חן ושמו נותר עד היום – קרט. כעת אנחנו כבר יודעים שהזרעים אינם זהים במשקלם, ואיזה טייקון קדום כנראה התעשר מכל העניין..

את ה'פרי' הזה המלווה אותנו כבר אלפי שנים אין צורך להציג אולם רק מתי מעט יודעים שהוא כלל אינו פרי אלא תפרחת במבנה כדורי. 
יש אומרים שזהו העץ הראשון שביית האדם, עוד בתקופה הנאוליתית וכמובן כולנו מכירים את סיפור החטא הראשון ועלי התאנה.

פרי בצבע אדום מבריק ועוד ממשפחת ההרדופיים (נחזור לזה). אין אחד שלא מכיר את פרחיו הלבנים דמויי הכוכב, בריח היסמין. רואים אותו בכל מקום: באיי התנועה בין הכבישים, באזורי התעשייה, בקיבוצים, בערוגות הפארקים, ואם תסתכלו מחלון ביתכם, יש לפחות גדר חיה אחת כזאת בגינת השכנים.

למי כאן יש ניסיון בליקוט? אני לרוב שואל את המשתתפים בסדנת הליקוט, ויד או שתיים מתרוממות בהיסוס. מישהו אסף צנוברים כשהיה קטן? עוד ידיים עולות. תותים? או פטריות? ולאט לאט ההבנה מחלחלת שתכלס – כולנו לקטים.

לא משנה אם אנחנו חוגגים ל"ג בעומר, יום העצמאות או שרק התאספנו לאיזו חגיגה משפחתית ביער, מתישהו נאסוף אבנים למדורה, נשלוף מנגל, צידניות יפתחו ואנחנו נתכונן להכנת הצהרים בסגנון 'על האש' חופשי. איך קרה שבמדינה חמה כמו שלנו התמכרנו לתחביב כל כך לוהט? – לא ממש מובן, אבל עם כל הכבוד לתהיות – ככה זה. ואם כך, בואו נהנה מהחברה, נאכל יחד אוכל טוב מסביב לאש ונחזור כולנו בשלום הביתה (רצוי עם שקיות הזבל בתא המטען, כדי שהטבע יישאר נקי גם לפעם הבאה שנבוא לבקר אותו).