שומעים? את קוביות הקרח הנוקשות בכוס הלימונדה האדומה והמרעננת, או בחישת כפית דבש החרובים בספל התה החמצמץ והטעם.. פשוט אלוהי. הנה כל הסלטים והתבשילים מסתדרים בסך ומחכים, כמוני, לבזיקת הסומאק.

בכל סדנת ליקוט, כשאנחנו מגיעים לחלקת הסרפדים הבוגרים, הקריאה הזאת מגיעה, ואני כבר מתענג על הידיעה שעוד רגע קט הפחד שלהם יתחלף בתשוקה לדבר, אפילו במחיר צריבה או שתיים. 

הילדים קוראים לו, הקוץ הזה.. נו.. לא סרפד.. אתה יודע..

בעברית הוא נקרא גדילן משום שקוצי הפרח הנוטים למטה גרמו לבוטניקאי העברי הקדום (אלוהים והוא יודעים למה?) קונוטציה של גדילי וילון, אבל כשהשם הלטיני הוא 'חלבה של מרים' בשל הכתמים הלבנים על העלה, אולי בכלל הייתי צריך להשאיר את אלוהים מחוץ לפוסט הזה.

כשהייתי זאטוט בגובה ברך והשתרכתי בכפר אחרי סבתי, עליה השלום, שהייתה גם מורתי הראשונה לענייני ליקוט, ראיתי אותה לא פעם קוטפת צמחים בשרניים אלו בשולי השדות ומצקצקת לתרנגולות ולברווזים, שהיו באים בריצה לחטוף את מעדן  הריג'לה מידיה. היא לא ידעה שמדובר בצמח בר אכיל גם לבני אדם – עובדה שגיליתי רק שנים רבות לאחר מכן. עד היום ריח העלים הקצוצים מזכיר לי אותה, עומדת ליד הגדר, שביס פרחוני עוטף את שיערה וכמו תמיד אומרת, "אבויה, הכנתי  קוסקוס ועריסה כמו שאתה אוהב – תשב לאכול. "