בדרך כלל כשאני מלקט את אהל הגבישים אני לוקח מעט מעליו הירוקים והבשרניים.
אי אפשר לעמוד בחגיגת הטעמים והמרקמים המתרוצצת לך בפה בלי לגרגר וליימיים בהנאה.
השנה הגעתי עם קבוצות הקורס מאוחר יחסית למפגש חוף הים, וכל צמחי אהל הגבישים האדימו וכבר היו על גבול הפריחה.
לא יודע להסביר איך עד היום לא טעמתי אהל גבישים אדמדם, אבל הנה – עובדה.
הפעם, בלית ברירה, הכנסתי לפה גבעול קטן, ולפתע נפערו עיניי כשטעם הדגים העז הכה בחיכי.
מה אני אגיד לכם, הוא פשוט דג או חסילון עסיסי שיצא מהמים כדי לצמוח על החוף.
התססה:
בעוד הטעם המעניין של "דג האהל" מרצד על לשוני, נתקל מבטי בשיח גדול של קריתמון ימי,
והשילוב יצר ניצוץ (ואולי גם ברק קטן) כשהגיע רעיון חדש – למה שלא נתסיס את שני החברים יחדיו?
הייתה בי התלבטות קשה לגבי אחוז המלח.
כלל לא הייתי בטוח שצריך להוסיף מלח לצמחי חוף ים מלוחים,
מה גם שבאירופה נהוג להחמיץ קריתמון עם חומץ.
אבל בסוף התפשרתי על 1.5% מלח מהמשקל הכולל של הצמחים והמים בצנצנת.
הוספתי מעט גרגירי פלפל שחור.
ואת התוצאה (הנהדרת – אני שומר על אופטימיות) נגלה יחד עוד שבועיים- שלושה.
עכשיו, בואו נדבר ממש קצת על הצמחים (מתוך הספר – "ליקוט זה בטבע שלי").
אהל הגבישים
הוא צמח בשרני שרוע שעליו השטוחים וגבעוליו מכוסים שערות בלוטיות (נוצצות ממלח).
גדל בחופי הארץ, על מצוקי כורכר ועל מדרונות הפונים לים.
ברצועת החוף נבדוק תמיד שלא נכנסנו בטעות לשמורה.
הצמח מתנתק בקלות מהאדמה, כך שצריך להיזהר בעת הליקוט ולא למשוך אותו כלפי מעלה.
נלקט עלים בודדים ממרץ עד מאי. נמשש בעדינות את מרקם העלה ונריח את ריחו המיוחד.
אהל הגבישים, או בשמו הקולינרי – חסת הקרח, תמיד יפיק קריאות התפעלות מכל הסובבים.
גם המרקם הבשרני ומנעד הטעמים שנע בין חמוץ למלוח מזכירים מאד את רבגוניות הים – לא סתם בחרו בו שפים רבים ללוות מנות ים משובחות.
אפשר לצרוב את העלים ולקבל טעם מעט מעושן,
אבל אני ללא ספק מעדיף אותו חי בסלט ירוק חמצמץ שיש בו גם תותים או אפרסקים טריים.
הוא שיח ובן-שיח רב-שנתי. גבעוליו מעוצים, העלים בשרניים וקשים בצבע ירוק-אפרפר.
נפוץ לאורך כל חוף הים התיכון, חובב סלעי כורכר וחורבות.
לעיתים, מזריע את עצמו בערוגות של הגינון הציבורי הקרובות לחוף הים.
אפשר ללקט מעט עלים בכל השנה ומעט פרחים ממאי עד ספטמבר.
אם נתקלתם בשיח שרוע של קריתמון ימי, שימו לב! מוכרחים לנשוך ולטעום את העלה שלו לפחות שלוש פעמים:
קשוח ומלוח, מריר-חמצמץ עדין,
והטעם העז שמקפל בתוכו את המיית הגלים עם אותה הבריזה הנושבת וטורקת תריסי עץ כחולים על קירות הבתים באיי יוון.
משפחת הסוככיים שהוא נמנה עליהם הותירה בו גם מעט טעמי גזר וארומה אניסית דקה.
ולמרות שאפשר לאכול אותו חי, אני מעדיף לבשל. הוא מצוין כתוספת לכל מאכל ים.
גם חביתת קריתמון עם מעט בצל שאלוט היא שוס לא קטן. מכל חלקיו אני מעדיף את הפרחים, שטעמם אניסי עדין.
מה שתכינו – שיהיה בתאבון.
