יש האומרים משום עליו הנראים ככף יד (חמסה) והשאר בגלל הריח.
באותה נשימה נאמר כי הריח דוחה את בני אשכנז
מה שמסביר מצוין את עובדת היותי ממוצא מעורב
כי איני סובל את הריח
אבל 'מתעלף' על טעמם המופלא של זיתים שחורים המושרים בשמן עם ענפי פיגם.
פעם, כשעוד אכלתי פחמימות, הייתי מספיג פיתה שמנמנה בשמן
ולועס אותה בתאוותנות כה רבה עד ששום שד לא היה מעז להתקרב..
בסקר על צמחיית הבר בישראל כמקור לתרופות,
(שנערך על ידי פרופ' דן פלביץ וצוות מדענים)
נמצא שימוש רב בפיגם אצל מטפלים בדווים, ערבים ודרוזים
לריפוי כאבי ראש ולהמרצת מחזור הדם, להורדת חום, לרענון העיניים לאחר מאמץ,
להרחקת כינים מהראש, לשטיפת פצעים דלקתיים ולהרגעת כאבים כלליים בכל הגוף.
חשוב לציין כי הפיגם מסוכן! לנשים בהריון
וכי חשיפה של העור למוהל הצמח בשילוב קרני השמש עלולה לגרום לגירוי קשה.
בני העדה האתיופית משתמשים בפירות היבשים של הפיגם כתבלין לתיבול בשר וגבינות והוא נקרא טנדאם.
ועוד עובדה חביבה שכל פירות ההדר הם מאותה המשפחה (פיגמיים)
הכנת שמן פיגם:
ממלאים צנצנת עד חציה בשמן זית,
דוחסים לתוכה עלים וגבעולים של פיגם עד שאין יותר מקום.
פוקקים ומניחים אותה להרתחה בתוך סיר מים.
השמן האתרי שבעלים יצא אל שמן הזית, ומתקבל שמן פיגם.
לטיפול בכאבי גב חזקים- יש למרוח ולעסות את השמן כשהוא פושר.
לכאבי ראש – טובלים את אצבעות הידיים בשמן פיגם, ומעסים בעדינות את הרקות.
לדלקות אוזניים- מטפטפים 3-2 טיפות מהשמן הפושר לכל אוזן.
