זה לא רק מגוון הטעמים המופלא והכל כך טעים! זה אשכרה לחזור לזמן שטיפסנו על עצים וחזרנו הביתה עם ידיים ופנים מוכתמות, כמו שחזרתי היום.

בעולם העתיק זרע החרוב היה מידת המשקל המקובלת (כחמישית גרם) לאמוד יהלומים ואבני חן ושמו נותר עד היום – קרט. כעת אנחנו כבר יודעים שהזרעים אינם זהים במשקלם, ואיזה טייקון קדום כנראה התעשר מכל העניין..

את ה'פרי' הזה המלווה אותנו כבר אלפי שנים אין צורך להציג אולם רק מתי מעט יודעים שהוא כלל אינו פרי אלא תפרחת במבנה כדורי. 
יש אומרים שזהו העץ הראשון שביית האדם, עוד בתקופה הנאוליתית וכמובן כולנו מכירים את סיפור החטא הראשון ועלי התאנה.

פרי בצבע אדום מבריק ועוד ממשפחת ההרדופיים (נחזור לזה). אין אחד שלא מכיר את פרחיו הלבנים דמויי הכוכב, בריח היסמין. רואים אותו בכל מקום: באיי התנועה בין הכבישים, באזורי התעשייה, בקיבוצים, בערוגות הפארקים, ואם תסתכלו מחלון ביתכם, יש לפחות גדר חיה אחת כזאת בגינת השכנים.

למי כאן יש ניסיון בליקוט? אני לרוב שואל את המשתתפים בסדנת הליקוט, ויד או שתיים מתרוממות בהיסוס. מישהו אסף צנוברים כשהיה קטן? עוד ידיים עולות. תותים? או פטריות? ולאט לאט ההבנה מחלחלת שתכלס – כולנו לקטים.

לא משנה אם אנחנו חוגגים ל"ג בעומר, יום העצמאות או שרק התאספנו לאיזו חגיגה משפחתית ביער, מתישהו נאסוף אבנים למדורה, נשלוף מנגל, צידניות יפתחו ואנחנו נתכונן להכנת הצהרים בסגנון 'על האש' חופשי. איך קרה שבמדינה חמה כמו שלנו התמכרנו לתחביב כל כך לוהט? – לא ממש מובן, אבל עם כל הכבוד לתהיות – ככה זה. ואם כך, בואו נהנה מהחברה, נאכל יחד אוכל טוב מסביב לאש ונחזור כולנו בשלום הביתה (רצוי עם שקיות הזבל בתא המטען, כדי שהטבע יישאר נקי גם לפעם הבאה שנבוא לבקר אותו).

כשהייתי זאטוט בגובה ברך והשתרכתי בכפר אחרי סבתי, עליה השלום, שהייתה גם מורתי הראשונה לענייני ליקוט, ראיתי אותה לא פעם קוטפת צמחים בשרניים אלו בשולי השדות ומצקצקת לתרנגולות ולברווזים, שהיו באים בריצה לחטוף את מעדן  הריג'לה מידיה. היא לא ידעה שמדובר בצמח בר אכיל גם לבני אדם – עובדה שגיליתי רק שנים רבות לאחר מכן. עד היום ריח העלים הקצוצים מזכיר לי אותה, עומדת ליד הגדר, שביס פרחוני עוטף את שיערה וכמו תמיד אומרת, "אבויה, הכנתי  קוסקוס ועריסה כמו שאתה אוהב – תשב לאכול. "