בעולם העתיק זרע החרוב היה מידת המשקל המקובלת (כחמישית גרם) לאמוד יהלומים ואבני חן ושמו נותר עד היום – קרט. כעת אנחנו כבר יודעים שהזרעים אינם זהים במשקלם, ואיזה טייקון קדום כנראה התעשר מכל העניין..

את ה'פרי' הזה המלווה אותנו כבר אלפי שנים אין צורך להציג אולם רק מתי מעט יודעים שהוא כלל אינו פרי אלא תפרחת במבנה כדורי. 
יש אומרים שזהו העץ הראשון שביית האדם, עוד בתקופה הנאוליתית וכמובן כולנו מכירים את סיפור החטא הראשון ועלי התאנה.

ואז סוף סוף, בחורף '18 זה קרה. ואני תמיד אזכור את השיירה הראשונה שעיניי הבתוליות שזפו, הנה בתמונה – כאן למטה: אבא פטריה, אמא פטריה, הדוב הכתום הקטן ואחותו. מאז, לאן שלא הסתכלתי – מצאתי.

פרי בצבע אדום מבריק ועוד ממשפחת ההרדופיים (נחזור לזה). אין אחד שלא מכיר את פרחיו הלבנים דמויי הכוכב, בריח היסמין. רואים אותו בכל מקום: באיי התנועה בין הכבישים, באזורי התעשייה, בקיבוצים, בערוגות הפארקים, ואם תסתכלו מחלון ביתכם, יש לפחות גדר חיה אחת כזאת בגינת השכנים.

כשהייתי צעיר מצמצתי את גבעוליו החמצמצים בהנאה מרובה. בעצם רובנו עשינו כך. אז לא ידעתי שמדובר בצמח פולש. בשבילי הוא תמיד יהיה חלק מנוף ילדותי. לפני כמה שנים גיליתי אותו מחדש והבאתי אותו לאחר כבוד למטבח שלי. שם, יחד עם עוד כמה מרכיבים פשוטים יצרתי מטעמים, ומהם יחיד ומיוחד היה המרק הזה שאני מתכוון לספר לכם עליו. החך תמיד ישתוקק להתרפק עליו, והניחוח שלו הוא סוג של שיר.

הנה אחד מהדברים הנחמדים שקורים לך כשאתה משחק עם צמחים בטבע וסקרן מספיק כדי לנסות
להכין ליקר פרחים. במקרה הזה פרחי כליל החורש עם תוספת עסיסיות של חצי תפוח פינק ליידי.