במשך השנים נרקמו אגדות רבות סביב עץ הקטלב אדום הגזע.
עם כל הפרסום שהעץ זכה בו,
מפתיעה העובדה עד כמה מעט אנשים מודעים לעובדת היות פירותיו אכילים, שלא לומר מעדן.
אולי זה בגלל שקטפו את הפירות האדומים והקשים שאינם בשלים,
ולפיכך יש בהם עדיין ריכוז גבוה של טאנינים וטעמם עפיץ.
בשנה שעברה, כשהוזמנו לערוך סדנת ליקוט באחד מהיישובים הקהילתיים בגוש שגב,
הגענו לסיור מקדים, וכמו תמיד שאלתי את התושבים על עצי בר שיש ביישוב ובסביבתו.
"קטלב?- עץ עם גזע ופירות אדומים, יש לכם במקרה?" שאלתי בלי הרבה תקווה.
יש לי שלושה עצים ענקיים בגינה," אחד מהם הודה, "אבל איך זה קשור?" שאל בתמהון.
אין עכשיו פירות?" התפלאתי בעצמי."
"בטח שיש," הוא השיב, "כבר עשרים שנה אני קוטף וזורק, שהנכדים לא יאכלו במקרה."
אחר הסיור ביקשתי לראות את העצים, ואכן הם היו ענקיים ועמוסי פירות.
בררתי חופן מהרכים יותר והגשתי לו.
הוא הביט בי בחשש, "אתה בטוח שהם לא רעילים?"
"לגמרי."
הוא הכניס אחד לפה, ופניו הוארו. "מדהים," מלמל וקרא בהתרגשות לאשתו.
בסיור עצמו הם הביאו קערה עם פירות שליקטו, שחוסלה בשניות.
קטלב הוא הנציג היחיד ממשפחת האברשיים שגדל אצלנו בר בטבע.
באנגלית הוא נקרא 'עץ התות המזרחי' ולפעמים גם היווני.
ניתן למצוא אותו אצלנו בעיקר על קרקעות חוואר בגליל, בכרמל ובהרי יהודה ושומרון.
בפורטוגל יש להם ברנדי (אגווה דה מדרון) שהם מזקקים מפירותיו,
משהו שלא ניסיתי עדיין לעשות, אולי בגלל שהם כל כך טעימים,
ועד שאני מגיע הביתה כבר לא נשארת כמות מספיקה.
בשנה שעברה התססתי בסוכר פירות קטלב
עם כמה אגסים סורים (להשלמת הנפח החסר),
והליקר הכתום והמשובח שהבאתי לפתיחת הקורס
נעלם בהינד כוס כאילו מעולם לא היה.
הפרי עשיר מאוד בפוליפנולים ואנתוציאנינים,
ניאצין ומינרלים שונים: אבץ, ברזל, מגנזיום, סידן ואשלגן.
ברפואה העממית השתמשו בחליטת עלים נגד זיהום בדרכי השתן.
במאמר כלשהו נתקלתי באיזה איזכור בהקשר פקקת (תרומבוזיס),
אבל לא התעמקתי, אולי כי יש קערת פירות קטלב שליקטתי היום,
(ממש מוקדם יחסית לשנים עברו) על השיש
שמחכה בחוסר סבלנות שאשוב אליה.
