כף אווז האשפות או מרקולית?
בתחילת ימיי כלקט התבלבלתי לא פעם בין המרקולית הרעילה לצמח כף אווז האשפות
בתחילת ימיי כלקט התבלבלתי לא פעם בין המרקולית הרעילה לצמח כף אווז האשפות
עוד כשהייתי פרח לקטים צעיר ורק למדתי על פרח המאכל – כובע הנזיר, קראתי שהוא גם מכונה חונק הדב. עד אתמול, אם הייתם מחפשים את הצמח בויקיפדיה, הייתם רואים שכובע הנזיר מכונה גם חונק הדוב.
'מים שקטים חודרים עמוק' הוא ללא ספק פתגם המתאים לצמח המליסה.
ואז סוף סוף, בחורף '18 זה קרה. ואני תמיד אזכור את השיירה הראשונה שעיניי הבתוליות שזפו, הנה בתמונה – כאן למטה: אבא פטריה, אמא פטריה, הדוב הכתום הקטן ואחותו. מאז, לאן שלא הסתכלתי – מצאתי.
בכל סדנת ליקוט, כשאנחנו מגיעים לחלקת הסרפדים הבוגרים, הקריאה הזאת מגיעה, ואני כבר מתענג על הידיעה שעוד רגע קט הפחד שלהם יתחלף בתשוקה לדבר, אפילו במחיר צריבה או שתיים.
כשהייתי צעיר מצמצתי את גבעוליו החמצמצים בהנאה מרובה. בעצם רובנו עשינו כך. אז לא ידעתי שמדובר בצמח פולש. בשבילי הוא תמיד יהיה חלק מנוף ילדותי. לפני כמה שנים גיליתי אותו מחדש והבאתי אותו לאחר כבוד למטבח שלי. שם, יחד עם עוד כמה מרכיבים פשוטים יצרתי מטעמים, ומהם יחיד ומיוחד היה המרק הזה שאני מתכוון לספר לכם עליו. החך תמיד ישתוקק להתרפק עליו, והניחוח שלו הוא סוג של שיר.
הילדים קוראים לו, הקוץ הזה.. נו.. לא סרפד.. אתה יודע..
בעברית הוא נקרא גדילן משום שקוצי הפרח הנוטים למטה גרמו לבוטניקאי העברי הקדום (אלוהים והוא יודעים למה?) קונוטציה של גדילי וילון, אבל כשהשם הלטיני הוא 'חלבה של מרים' בשל הכתמים הלבנים על העלה, אולי בכלל הייתי צריך להשאיר את אלוהים מחוץ לפוסט הזה.
בילדותי זאת הייתה הפטרייה שכולם הכירו. אחרי גשם רציני הייתי מציק להוריי עד שהייתה מגיעה שבת שמשית והיינו עולים לכרמל. ריח אורנים רטובים תמיד יחזיר אותי בזמן. הטיפות הנושרות כשאתה נדחק בין הענפים. ערמות המחטים וההתרגשות הזאת שמתחילה מהבטן ועולה כמו זיקוקי די-נור – יש! הייתי שולף את האולר, חותך, שם בסל וכבר המבט הבוחן סביב, אולי.. מרים את קצוות שיח הסירה הקוצנית, והנה עוד אחת.
בתחילת ימיי כלקט התבלבלתי לא פעם בין המרקולית הרעילה לצמח כף אווז האשפות
עוד כשהייתי פרח לקטים צעיר ורק למדתי על פרח המאכל – כובע הנזיר, קראתי שהוא גם מכונה חונק הדב. עד אתמול, אם הייתם מחפשים את הצמח בויקיפדיה, הייתם רואים שכובע הנזיר מכונה גם חונק הדוב.
'מים שקטים חודרים עמוק' הוא ללא ספק פתגם המתאים לצמח המליסה.
ואז סוף סוף, בחורף '18 זה קרה. ואני תמיד אזכור את השיירה הראשונה שעיניי הבתוליות שזפו, הנה בתמונה – כאן למטה: אבא פטריה, אמא פטריה, הדוב הכתום הקטן ואחותו. מאז, לאן שלא הסתכלתי – מצאתי.
בכל סדנת ליקוט, כשאנחנו מגיעים לחלקת הסרפדים הבוגרים, הקריאה הזאת מגיעה, ואני כבר מתענג על הידיעה שעוד רגע קט הפחד שלהם יתחלף בתשוקה לדבר, אפילו במחיר צריבה או שתיים.
כשהייתי צעיר מצמצתי את גבעוליו החמצמצים בהנאה מרובה. בעצם רובנו עשינו כך. אז לא ידעתי שמדובר בצמח פולש. בשבילי הוא תמיד יהיה חלק מנוף ילדותי. לפני כמה שנים גיליתי אותו מחדש והבאתי אותו לאחר כבוד למטבח שלי. שם, יחד עם עוד כמה מרכיבים פשוטים יצרתי מטעמים, ומהם יחיד ומיוחד היה המרק הזה שאני מתכוון לספר לכם עליו. החך תמיד ישתוקק להתרפק עליו, והניחוח שלו הוא סוג של שיר.
הילדים קוראים לו, הקוץ הזה.. נו.. לא סרפד.. אתה יודע..
בעברית הוא נקרא גדילן משום שקוצי הפרח הנוטים למטה גרמו לבוטניקאי העברי הקדום (אלוהים והוא יודעים למה?) קונוטציה של גדילי וילון, אבל כשהשם הלטיני הוא 'חלבה של מרים' בשל הכתמים הלבנים על העלה, אולי בכלל הייתי צריך להשאיר את אלוהים מחוץ לפוסט הזה.
בילדותי זאת הייתה הפטרייה שכולם הכירו. אחרי גשם רציני הייתי מציק להוריי עד שהייתה מגיעה שבת שמשית והיינו עולים לכרמל. ריח אורנים רטובים תמיד יחזיר אותי בזמן. הטיפות הנושרות כשאתה נדחק בין הענפים. ערמות המחטים וההתרגשות הזאת שמתחילה מהבטן ועולה כמו זיקוקי די-נור – יש! הייתי שולף את האולר, חותך, שם בסל וכבר המבט הבוחן סביב, אולי.. מרים את קצוות שיח הסירה הקוצנית, והנה עוד אחת.
נשמח לעדכן אתכם מדי פעם על האירועים הקרובים ולשתף אתכם בתוכן עונתי.
מדריך צמחי בר ופטריות, סיפורי יער והרפתקאות קולינריות.